החלטה בתיק ת"א 45332-05-11

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סע' 6(ב) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

            הבקשה נוגעת לתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה וזאת בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים מיום 1.12.2004 בה הוא היה מעורב.

2.         התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי שקבע, ביום 23.7.09, נכויות זמניות כמפורט להלן:

            מיום 25.12.04 ועד ליום 30.9.08 נכות זמנית בשיעור של 20%

            מיום 1.10.08 ועד ליום 31.1.09 נכות זמנית בשיעור של 100%

            מיום 1.2.09 ועד לתאריך 31.7.09 נכות זמנית בשיעור של 60%

            המוסד לביטוח לאומי ערער על ההחלטה הנ"ל, וביום 31.8.09 קבעה הועדה הרפואית לעררים נכות בשיעור של 0%.

            המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין לעבודה, וביום 23.5.10 ניתן פסק דין לפיו נקבע כי עניינו של המבקש יוחזר לוועדת העררים על מנת שזו תתייחס לרישומים שבכרטיסו הרפואי כפי שפורטו בפסק הדין, ולקבוע אם יש ברישומים אלו כדי לשנות את חוות דעתה (ב"ל 15760-10-09 פולק נ' המוסד לביטוח לאומי) (להלן: " פסק הדין הראשון").

            הועדה הרפואית לעררים דנה בעניין המבקש וקבעה בהחלטתה מיום 28.6.10 כי לא נותרה נכות בעקבות התאונה.

            המבקש הגיש ערעור נוסף לבית הדין לעבודה שדחה את הערעור וקבע כי הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הראשון וכי לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה (ב"ל 35803-07-10 פולק נ' המוסד לביטוח לאומי) (להלן: " פסק הדין השני").

3.         לטענת המבקש, הועדה האחרונה שהתכנסה ביום 28.6.10 (להלן: " הוועדה") לא התייחסה כלל לאמור במסמכים הרפואיים כפי שנתבקשה לעשות על פי פסק הדין של בית הדין לעבודה. היא גם לא בדקה אם המבקש התלונן על כאבי גב ולא רק על כאבי צוואר בעקבות התאונה. עוד טען המבקש כי החומר הרפואי אשר הונח בשנית בפני הועדה הרפואית לעררים, מלמד כי הוא התלונן על כאבי גב וזאת בניגוד למה שצוין בפרוטוקול הוועדה לעררים מיום 31.8.09. מדובר בפגם מהותי שנפל בקביעות הוועדה ועל כן יש להתיר הבאת ראיות לסתור.

4.         מנגד טענה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. שכן הנטען בבקשה כבר נדון והוכרע ע"י בית הדין האזורי לעבודה ועל כן היא הפנתה לאותם נימוקים שהועלו במסגרת פסקי הדין שניתנו בבית הדין האזורי לעבודה. לפיכך ומשטענותיו של המבקש הוכרעו ע"י ערכאה שיפוטית קיים השתק פלוגתא ואין מקום לדון בהם. ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על מסקנותיהן הרפואיות של הוועדות ועל פסקי דין שניתנו ע"י בית הדין האזורי לעבודה. יתרה מזו, לטענת המשיבה, המבקש לא הציג ראיות חדשות כלשהן שלא הונחו בפני הוועדה ולא הצביע על טעות מהותית שיש בה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור.

דיון

5.         כידוע ההלכה היא, כי ההיתר להבאת ראיות לסתור, ניתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן (בר"ע 534/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505). הפסיקה קבעה שני טעמים מרכזיים העשויים להצדיק מתן ההיתר: א. טעמים משפטיים, למשל כאשר הליך קביעת הנכות היה נגוע בפגם מהותי. ב. טעמים עובדתיים "כבדי משקל וחדשים" (א' ריבלין, תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה שלישית, עמ' 494).

6.         אקדים ואציין כי לא מצאתי כל פגם מהותי שנפל בהליך קביעת ממצאי הוועדות השונות שעל ממצאיהן מלין המבקש.

כך למשל לגבי טענת המבקש בכל הנוגע לאי התייחסות וועדת העררים מיום 28.6.10 לאמור במסמכים הרפואיים אשר היא נתבקשה להתייחס אליהם כפי שנקבע בפסק הדין הראשון, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי היא התייחסה למסמכים הנ"ל, כפי שמופיע בפרוטוקול הוועדה מאותו יום:

"הועדה עיינה בפס"ד ולהלן התייחסותה.

לגבי תאריך הבדיקה 1.6.08 בכרטיס הרפואי אין התייחסות לכאבים בצוואר פרט לאיזכור בלבד.